קרן ברק אהרונוביץ

בגיל 15 הייתי בעלת רעמת שיער שטני וגולש. משקפופרית, ביישנית, חייכנית, תלמידה טובה, לא בולטת במיוחד. ביום אחד, החיים שלי התהפכו. בסוף כיתה י', מרעמת השיער נותרו רק שרידים דלילים. ובתוך כמה ימים הפכתי קירחת לגמרי. זה התחיל מנשירת שיער קלה, שנראתה תחילה כמו נשירה עונתית, לא יותר. הבום הגדול היה באמבטיה. בגלל השיער המלא, הגלי, הסבוך והקשה לסירוק, נהגתי להסתרק מתחת לזרם המים, כי בלי המון מים ומרכך זה ממש לא היה מצליח. עמדתי מתחת למים והסתרקתי ובכל סירוק כמעט כל מה שהמסרק תפס, ירד. התחילו לרדת לי גושים של שיער מהראש, ככה עוד גוש ועוד גוש. המשכתי להסתרק, עדיין לא תפשתי מה אני רואה. סגרתי את המים ופתאום ראיתי שהאמבטיה הלבנה מלאה בכמויות אדירות של שיער.התחושה היתה של פחד איום ומשתק. פחד תהומי. ברגעים מסוימים חשבתי שאולי אני חולמת את זה. זה היה סיוט, הרגשתי שאני בסרט אימה. חשבתי שאני הולכת למות. באותו לילה, אמרתי לעצמי : אלך לישון, ובבוקר הכל יסתדר. שום דבר לא קרה. אני אקום עם שיער.

בבוקר, התחיל המאבק.

אחרי ימים אחדים נשרו גם פיסות השיער האחרונות מהראש. הרגשתי שאני נראית זוועה, שלא אתחתן, שלא יהיו לי ילדים, שאף אחד לא ירצה אותי, שאני מכוערת. מאז לא יצאתי מהבית בראש חשוף, רק מטפחת או כובע. יום אחד אחות בית הספר קראה לי לשיחה, שבסופה רצתי הביתה, בוכה כל הדרך. האחות ביקשה ממני לעזוב את שטח בית הספר כי חששו שהקרחת קשורה למחלה מדבקת. לא רק שלא היה לי שיער, עכשיו גם נידו אותי ופחדו ממני. עיקר הפחד היה מהבנים בבית הספר; שיעיפו לי את הכובע מהראש. כבר אז החליטתי שהדרך הכי טובה תהיה לספר לכולם. את מי שבא לשאול, לקחתי לשירותים והראתי את הראש החלק. את רחמי המורים ניצלתי ל"פטור" משיעורי ספורט, הרי הכובע יכול לעוף כשרצים.התלמידים גילו רגישות בדרך כלל. לא העליבו ולא פגעו. הבעיות היו בעיקר ברחוב, בדרך כלל בניסיונות להעיף לי את הכובע מהראש. אירוע אחד כזה זכור לי במיוחד. רוכב אופניים שהגיח מאחורי בטיסה, נתן מכה קטנה בעורף והצליח להעיף את הכובע. כשהראש החלק נחשף הציפו אותי רגשות עזים של בושה. מצד שני, כבר אז הבחנתי בבלבול פנימי – מאיפה הבושה העמוקה הזאת מגיעה? עשיתי משהו רע?את הפאה הראשונה קנתי עם ההורים בבני­ברק, כדי להיראות יותר טוב במסיבת הסיום של י"ב. עשיתי את זה כי רציתי שההורים שלי יהיו מאושרים, לי זה נראה כמו התחזות, כמו דבר לא טבעי, זה פשוט לא הייתי אני. ההרגשה של כובד השיער שחוזר לכתפיים היתה נהדרת, אבל לא סבלתי את הגירוד והאי נוחות של הפאה כבר מהתחלה. פתאום שאלתי את עצמי אם זה מה שנשים חרדיות צריכות לסבול כל הזמן.

קרן ברק אהרונוביץ

במקביל ביקרתי כמובן אצל רופאים. אצל יותר מעשרה רופאי עור שונים, ליתר דיוק. אמרו שיש לי "אלופסיה אריאטה", מחלה שגורמת לגוף לתקוף את שורשי השיער מסיבה כלשהי, אבל כמעט שלא יודעים עליה דבר. רוב הרופאים אמרו שזאת מחלה כרונית; אחד אמר שזאת תופעה הקשורה במצב נפשי. אף אחד לא נתן מידע חד משמעי, ברור ומוצק שאפשר יהיה להיעזר בו כדי להבין מה קורה ומה לעשות.והיו הטיפולים בניסיון לחדש את צמיחת השיער.הראשון היה בכוויות (קור) של חנקן נוזלי על הקרקפת. טיפול שאמור היה לתת מכת חנקן לשורשים, שאמורה היתה לזעזע אותם ולגרום לשיער לצמוח. מדובר בטיפול שורף מאוד, שמלווה בפצעי כוויות מהחנקן. השיער לא הגיב לטיפול.הניסיון השני היה בזריקות סטרואידים לראש. זריקה בראש איננה חוויה קלה. נדרשו לי 14 זריקות כאלה. את כולן עשתי עם אמה לידי. השיער התחיל לצמוח, טיפה, ומיד נשר. זה היה בסוף כיתה י"א.הניסיון השלישי היה בכדורי קורטיזון, שניפחו את הגוף וגרמו לי להרגשה פיזית רעה; בחילה תמידית וחולשה. השיער צמח ונשר אחרי חודש. הצמיחה הזמנית לא ריפאה את המחלה.אחר כך הגיע טיפול קשה במיוחד במשחה להצמחת שיער. המשחה גרמה לפצעים מוגלתיים נוראיים ולשלפוחיות בקרקפת. הגירוד היה מעיק ובלתי נסבל, ואסור היה לי לחשוף את העור לשמש מחשש לסרטן. אחרי הטיפול הזה היו מקומות על הקרקפת שבהם התחיל לצמוח שיער עדין ודק, אבל החליטתי שדי, כאן אני מפסיקה. פתאום זה נראה לי כל כך מוטרף לעבור את כל הסבל הגופני הזה רק בשביל שיער. הרי זה רק שיער. זה אפילו לא ממש איבר חולה בגוף. אז יש טיפולים שמצמיחים שיערות על הראש, לכמה זמן, אבל הגוף מרגיש כל כך רע; כוויות, בחילות, נפיחויות, פצעים מגרדים עם מוגלה בראש, הרגשה של חולי כל הזמן. בשלב מסוים החלטתי שעדיף בלי שיער על הראש. הבנתי שככה זה הולך להיות כל החיים ופשוט נמאס לי.

השיפור בביטחון העצמי החל בסוף כיתה י"ב. בחינות הבגרות עברו ממש בסדר, וקבלתה לעבודה במלצרות לפני הגיוס (אמנם עם פאה) חיזקה אותי. לצו הגיוס הראשון לצה"ל הגעתי עם פאה, מחשש שלא יגייסו אותי. ואכן, בשרשרת החיול איש לא זיהה את הקרחת. בלילה הראשון בטירונות בג'וליס, הורידתי את הפאה באוהל, לנגד עיני הטירוניות הנדהמות ואמרתי: "תקשיבו, השיער שלי זה פאה, אני הולכת להוריד אותה כל לילה לפני השינה. אני מבקשת מאוד שלא תגידו על זה מילה לאף אחד".הרגשתי שהבנות מתפעלות ומעריכות את אומץ לבי וזה חיזק אותי. רק שלמחרת בבוקר העמידו את כל הבנות בשורה והכריזו: "בנות, יש מסדר בדיקת כינים". הייתי משוכנעת שעכשיו יעיפו אותי מהצבא. מפקדת המחלקה היתה בשוק כשהראתי לה מדוע איני יכולה להשתתף במסדר הכינים. בהתחלה הייתה בבסיס מבוכה גדולה, לבסוף הותר לה להישאר בצבא בתנאי שתחבוש כובע (פקודות מטכ"ל קובעות כי לאישה אסור לגלח את הראש). את הטירונות סיימתי בהצטיינות.

"בצבא", התחלתי להרגיש טוב עם עצמי, הבנות שלא הכירו אותי העריכו את הכנות ואת האומץ שלי והתגובות הללו פעלו עלי בחזרה. כל הזמן הרגשתי שאני מתחזקת, ושהדרך שלי נכונה. כשהייתי הולכת ברחוב ואנשים מסביבי היו מתלחששים בקשר אלי, אז כדי לחסוך להם את הספק, הייתי פשוט באה אליהם ומורידה את הכובע. קיבלתי ביטחון, שאני לא יודעת מאיפה הוא הגיע אלי. התחלתי לפתח עור של פיל. לא רציתי לתת יותר לדברים מבחוץ לערער אותי. אנשים התחילו להגיד לי: 'וואו, איזו חזקה', וגם, בפעם הראשונה התחילו להגיד לי משפט שהרבה זמן לא שמעתי: 'את נראית טוב'".כאן נרשם שינוי נוסף. "כל החוויה של להסתכל במראה התחילה להשתנות", עד אז התביישתי בעצמי, בפאה, הרגשתי מכוערת. אבל כשהתחלתי להרגיש טוב והסתכלתי במראה אמרתי לעצמי: הקרקפת שלי די יפה, אין לי אוזניים בולטות. תודה על זה. יש דברים כל כך גרועים שיכולים לקרות בחיים ולי יש רק את זה. פתאום גם חשבתי שבעצם לפני ההתקרחות אף פעם לא הרגשתי מכוערת. אז עכשיו רק בגלל שאין לי שיער אני מכוערת? אמרתי לעצמי, זאת אני, ככה אני הולכת להישאר, אז עדיף להתחיל לקבל את זה. עד עכשיו כשמשכתי מבטים ותשומת לב הרגשתי חריגה. אבל עכשיו התחלתי להסתכל על זה כמיוחדת.

לקראת יציאה לקורס קצינות, פתאום, בלי שום טיפול, השיער שב לצמוח. זה היה שיער עדין מאוד וכהה יחסית. לשמחה לא היה גבול, למרות שברקע כל הזמן ריחפה הידיעה שזאת מתנה זמנית. אלופסיה אריאטה היא מחלה כרונית, וכמו בכל מחלה כרונית, קשה לצפות לנסים. אחרי שלוש שנים השיער שוב נשר. מבחינתי, הנשירה הזו לא היתה טראומתית, אבל כאן התעורר כאב חדש.בתקופה ששיערי צמח, קשרתי קשר רומנטי עם חבר חדש. החבר לא יכול היה לראות אותי עם קרחת. כך, בפעם הראשונה, התחילתי להרגיש "אשה עם קרחת". התחלתי לטפח את הציפורניים בידיים, להתאפר, לפעמים בארבעה גוונים שונים בו זמנית, וללכת עם בגדים צמודים. שיער אין לי, אבל נותרו לי סמלי נשיות מקובלים שאפשר להשתמש בהם. לעצב אותם. אחרי שנפרדנו הרגשתי הכי מכוערת בעולם. אם הוא לא אהב אותי מספיק בגלל השיער, אז כנראה שהשיער הוא כל כך משמעותי. המסר שעובר הוא שאשה ללא שיער היא חצי אשה. התפישה היא שאשה צריכה להיות מושכת ויפה, והשיער הוא חלק מזה. עד היום כשאני עוברת ליד חנות קוקיות, סיכות ודברים לשיער, אני מזילה דמעה. פתאום זה חסר לי. עובר לי בראש שהייתי יכולה להיות הרבה יותר יפה עם שיער. הרבה יותר נשית וסקסית.

שנה אחרי שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה (סטטיסטיקה, באוניברסיטה העברית), החלטתי שנמאס לי מכובעים וממטפחות ושאני רוצה לצאת בפעם הראשונה עם קרחת לרחוב. חששתי מהתגובות. וכך עמדתי בדלת, עם תיק הלימודים בידי, מוכנה לצאת, והרגישתי עירומה, ממש כמו בתחילת ההתקרחות. באחת הפעמים שיצאתי, כמה נערים שהיו במעונות, לא סטודנטים כנראה, ירקו עלי וצחקו. אבל החברות הטובות חיזקו אותי. הדבר הכי מביך להתמודד איתו היו תגובות של רחמים. מדובר באנשים עם כוונות טובות בסך הכל, אבל הרחמים האוטומטיים כלפי אדם עם קרחת הם כל כך לא במקום, הרי אני לא יכולה לבוא לכל מי שמביט בי במבט של רחמים ולהגיד לו: 'אני לא הולכת למות, אני סתם קירחת'".בשלב הזה התחלי לכתוב חוברת הדרכה למי שהתקרחו כתוצאה מאלופסיה, כדי לסייע לצעירים שנמצאים בחוסר אונים שאני הייתי בו. עכשיו היו לי כבר כלים אקדמיים וגישה למאגרי מידע. שלחתי מכתבים לרופאי עור בכל הארץ, וביקשתי להפנות אלי אנשים שסובלים מהמחלה. הקימתי קבוצת תמיכה. במקביל התחלתי לימודים לתואר ראשון נוסף בחינוך, וכתבתי עבודה סמינריונית על הסטיגמה של הקירחת . בינתיים יצרתי גם קשר רומנטי. את מריוס, בעלי ואב ילדי, הכרתי באמצעות האינטרנט. הוא הגיע לפגישה העיוורת בידיעה שאין לי שיער, אחרי שכתבתי לו על כך. הגיעתי לדייט חובשת כובע. מריוס ביקש ממני להוריד אותו כי הוא מסתיר אותי.

בשנת הלימודים השלישית הגיעתי לראיון עבודה כמתרגלת בסטטיסטיקה במכללה אקדמית במרכז הארץ. חבשתי פאה והתקבלתי. אלא שאחרי זמן קצר הגיע הקיץ, נעשה חם, הפאה החלה לגרד והזיעה ניגרה מתחתיה. החליטתי להוריד את הפאה,לסטודנטים זה לא הפריע. סטודנט אחד שפגש אותי ללא שיער, בפעם הראשונה, הגיב בצורה שובת לב. הוא אמר: "וואו, קנית חולצה חדשה?". התגובה הזו הורידה לי אבן מהלב, אבן שרבצה שם כתוצאה מהמתח שהיתי נתונה בו, כמורה שחושפת את עצמה פתאום.אבל אז הגיעה תגובת מנהל המכללה שדרש (אם כי בעדינות) שעדיף שאגיע לעבודה עם פאה.עם סיום התואר התייצבתי לראיון עבודה נוסף, הפעם בגימנסיה במרכז הארץ. גם הפעם הגיעתי חבושה בפאה, כדי להתקבל, ואחרי זמן קצר, שוב, הורדתי אותה בכיתה. גם כאן לתלמידים לא היתה בעיה, אבל למורים היתה. וקשה. "זה לא חינוכי להופיע ככה", אמרו לי, "זה פרובוקטיבי". אחת המורות המבוגרות אמרה לי שאני משמשת "דוגמה רעה". זה כבר הצליח לפגוע. העובדה שנשר לי השיער הופכת אותי לדוגמה רעה? "מתוך כבוד לאנשים מבוגרים", אמרתי לאותה מו רה, "אני מעדיפה לא לענות לך".הניסיון לימד אותי לאסוף "מודיעין" על מקומות עבודה לפני הראיון. כך אפשר לנסות לחזות את תגובת הבוסים המיועדים למועמדת קירחת לעבודה. "החלטתי שלמקומות עבודה שבהם אנשים עשויים לראות אותי בתור 'הקירחת', אני חייבת להגיע בהתחלה עם פאה. רק אחרי שמתחילים להסתכל עלי כקרן, ואני מוכיחה את עצמי, כאדם טוב, אינטליגנטי, בלי שום מופרעות, ובקיצור, בלי הסטיגמה של הקרחת, אני מרשה לעצמי להוריד את הפאה".לראיון אחד העזתי להגיע בלי הפאה. זה היה ראיון הקבלה במקום העבודה הקודם שלי, חברת ג'י סטאט לייעוץ סטטיסטי. מידע מוקדם על מנהל החברה הבהיר לי שמדובר באדם פתוח מאוד, יוצא דופן, שאפשר להרגיש איתו בנוח. הגיעתי לחדר שבו אמור היה להתקיים הראיון. כשנכנסתי המנהל עמד בגבו לדלת. ברגע שהסתובב, ובלי לתת לו הזדמנות לומר מילה, פתחתי במונולוג קצר והחלטי: "אני קירחת כתוצאה ממחלה כרונית, זה לא פוגע בתפקוד של המוח, הראש הזה בסדר גמור, אני פשוט רוצה לשים עכשיו את הכל על השולחן".הבוס החדש חייך, לחץ לי את היד ואמר: "שלום, אני אפרים, וזה ממש לא אכפת לי"."משום מה", "אנשים כמו אפרים או כמו בעלי נראים לי אנשים מדהימים, אבל אז פתאום אני אומרת לעצמי, למה אנשים ששופטים אותי ללא דעות קדומות נחשבים מדהימים ולא סתם נורמליים? מדובר בסך הכל באנשים שרואים אותי ולא את 'הקירחת'".

אני רוצה שהחברה תראה אותי ותבין שאני קירחת אבל גם אדם טוב ואינטליגנטי. העובדה שיש אנשים שמבטלים אותי כי אין לי שיער על הראש נראית לי כל כך פרימיטיבית. החיים של אדם קירח, בחשש ובהסתרה, נראים לי כל כך לא לעניין. אני לא אומרת שצריך ללכת דווקא עם קרחת, אבל חשוב לי שאנשים ילכו כמו שבא להם, ולא יפחדו ממה אומרים. מי ששופט אותך לפי איך שאתה נראה, זאת בעיה שלו ולא שלך. זה משפיע גם על איך שאני שופטת אנשים. בעיני, אין דבר יותר יפה ומושך מאדם שלם ובטוח בעצמו

אני קרן, אני בת 39, אמא לאור בת ה 12, בר בת ה 9, גל בן ה- 6, נשואה למריוס כבר 13 שנה וקרחת גאה.