חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

קרן אהרונוביץ: מרגישה הכי יפה וסקסית כשאני רוקדת על העמוד

Salona, מיכל בן דוד, 18.12.2018

מחלת האלופציה גרמה לקרן אהרונוביץ לאבד את כל שיער גופה. ממתבגרת שבטוחה שאין לה סיכוי בעולם היא הפכה לאמא, מרצה מבוקשת ומודל להשראה עבור רבים. פרויקט מיוחד.

כשהיא רוקדת על העמוד לקרן אהרונוביץ', 42, מיבנה, לא אכפת מכלום. לא משנה לה מה אומרים, מה חושבים ואם צוחקים עליה. היא עבדה קשה כדי להגיע לקצה, ושם למעלה היא נותנת לנשיות לפרוץ החוצה ולמלא אותה במה שכבר חשבה שאי אפשר. גם את קעקוע הציפורים שעל הקרחת היא נושאת בגאווה.

למרות השנים שחלפו, הראש שהורם, הקבלה העצמית והכוח שהיא מעבירה הלאה, ברגעים שבהם זכרונות העבר צפים ועולים, אהרונוביץ' חוזרת להיות "העכברה הקטנה, חסרת הביטחון", כהגדרתה. לעולם היא לא תשכח את היום ההוא, בסוף כיתה י"א, כשכל החבר'ה הלכו לחוף הים. "בכלל לא רציתי להצטרף, אבל שכנעו אותי שכדאי לי", היא אומרת.

"כשהגענו הם זרקו אותי למים, צללתי למעמקים, והפאה נפלה לי מהראש. לא יודעת מאיפה היה לי הכוח לאסוף את עצמי. התרוממתי באחת, קירחת, חשופה מול כל מי שעמד שם וצחק עליי. סחטתי את הפאה, שיחקתי אותה נינוחה בזמן שבפנים הייתי סדוקה, והנחתי אותה על הראש. יצאתי מהים והלכתי לחניה, שם ישבתי ליד אחד הרכבים והתרסקתי מבכי".

למרות שעברו מאז 25 שנים, זכרון הרגע המשפיל מציף את הדמעות כאילו יצאה הרגע מהמים.

הפכתי למצורעת
היא נולדה וגדלה ביבנה ועד גיל 15 חיה חיים רגילים. "הייתי ילדה אחראית ורצינית, תלמידה מצטיינת וחנונית, נחבאת אל הכלים. היה לי שיער שטני ארוך וגולש, והייתי משקפופרית, עכברה שקטה שלא רוצה שיראו אותה".

בסוף כיתה י' התהפכו חייה. "זה התחיל בנשירת שיער קלה ונמשך בנשירה של גושי שיער על הכרית, במקלחת, על המברשת, משהו לא סביר", היא מספרת. "הראש התמלא קרחות, והשיער נשר ונשר. ההורים לקחו אותי לבדיקה בבית חולים. שם טענו שאני תולשת לעצמי את השיער ורצו לאשפז אותי במחלקה הפסיכיאטרית. אף אחד לא האמין לי שהשיער נושר מעצמו. אחרי אבחון של שלושה פסיכיאטרים שקבעו שאין לי בעיה נפשית החל מחול השדים של בדיקות אינסופיות".

איך מתמודדים עם זה?
"היינו אצל 14 רופאים עד שגילו שאני חולה באלופציה אראטה, מחלה אוטואימונית שגורמת לגוף לתקוף את שורשי השיער מסיבה לא ברורה. זו מחלה שאחוז אחד מהאוכלוסייה חולה בה, ויודעים עליה מעט מאוד. השיער יכול לצמוח ולנשור בלי הודעה מוקדמת בכל פעם מחדש. השיער שלי נעלם לי בגיל ההתבגרות, בשלב קריטי בחיים, כשלנראות יש מקום מרכזי.

"מילדה שקטה שלא רואים אותה הפכתי למרכז העניינים, אבל לא ממקום טוב. לעגו לי, הרגשתי שאני נראית נורא, שלעולם לא אתחתן ולא יהיו לי ילדים. לא העזתי לצאת מהבית בראש חשוף, רק עם פאה, מטפחת או כובע. יום אחד אחות בית הספר קראה לי לשיחה ואמרה שעליי לעזוב את שטח בית הספר, כי הם חוששים שהקרחת קשורה למחלה מידבקת. לא רק שלא היה לי שיער, הפכתי גם למצורעת. הפחד שלי היה שהבנים יעיפו לי את הכובע מהראש. הפכתי מופנמת יותר ויותר ורציתי למות, לא ראיתי טעם לחיים. לא הבנתי למה מישהו ירצה להיות איתי ולדבר איתי. למרות שהמשפחה והחברות עטפו אותי באהבה אינסופית, הרגשתי בדידות נוראית. הוריי ידעו שאין תרופה למחלה ועדיין המשיכו לרוץ איתי מרופא לרופא.

"בדיעבד אני יודעת כמה חשוב לתת לילד תחושה שאתה מנסה הכל, גם כשאתה יודע שאין לזה סיכוי. עברתי טיפולים קשים, טיפול בכוויות קור של חנקן נוזלי על הקרקפת, זריקות סטרואידים לראש, כדורי קורטיזון שניפחו את הגוף, משחות שעשו לי פצעים מוגלתיים. הרצון למצוא תרופה שתציל אותי היה כל כך גדול, שהייתי מוכנה לעבור כל דבר. עד שהגיע הרגע שהבנתי שזהו, שאני לא רוצה יותר שום טיפול, שהשיער לא יצמח ושככה זה יהיה כל החיים, אז עדיף להיות עם קרחת".

איפור ובגדים צמודים
נקודת המפנה החלה בצבא. "גדלתי בבית של אנשי צבא והיה לי ברור שאני הולכת לצבא ועושה את כל המסלול, כולל קצונה. החלטתי לא לספר על המחלה, וככה התגייסתי. ואז הגיע מסדר כינים והבנתי שאין לי בררה, שאני צריכה לחשוף את עצמי. ניגשתי למ"כית ואמרתי לה שאין טעם שאעבור את המסדר הזה. היא הביטה בי בכעס, ואז הורדתי את הפאה. על פי פקודת מטכ"ל אסור לאשה בצבא להיות קירחת, היא חייבת ללכת עם פאה או כובע, וכך היה.

"עברתי סאגה שלמה עד שאישרו לי להמשיך במסלול, אבל כאן התחלתי להרגיש טוב עם עצמי. הבנות העריכו את האומץ שלי, ואני התחלתי לפתח עור של פיל ולא לאפשר לתגובות חיצוניות לערער אותי. לקראת קורס הקצינות פתאום, בלי שום טיפול, השיער החל לצמוח. היתה שמחה גדולה, למרות שידעתי שזה זמני, כי במחלות כרוניות אין נסים. השיער היה עדין, אבל היה לי שיער. הנשיות שלי חזרה, ואיתה תחושת הביטחון, אבל אחרי שלוש שנים הוא שוב נשר".

מפח נפש?
"לא רק בגלל השיער, אלא גם בגלל פרידה מהחבר שלי, שלא יכול היה לראות אותי קירחת. כאן הבנתי לראשונה כמה קשיים עוד צפויים לי, כמה כוח יש לשיער. התחלתי לטפח ציפורניים, להתאפר, ללכת בבגדים צמודים, לחפש את הסמלים הנשיים שמאפשרים להרגיש אשה. המסר שעובר הוא שאשה ללא שיער היא חצי אשה, היא לא סקסית, יפה ומושכת. הלכתי עם כובעים ומטפחות, הסתרתי את עצמי והרגשתי רע. כל הזמן התחבאתי מאחורי משהו".

בתום השירות הצבאי כקצינת מודיעין נרשמה אהרונוביץ' ללימודי תואר ראשון בסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית. "בתום השנה הראשונה ללימודים החלטתי שנמאס לי להסתתר מתחת לכובעים ומטפחות ואני רוצה ללכת כמו שאני, חשופה. נדרש לזה הרבה אומץ, וגייסתי את כולו. כשיצאתי החוצה, חבורת נערים ירקו לעברי וצחקו עליי. הצורך הראשוני היה לרוץ לחדר ולא לצאת ממנו לעולם, אבל החברות הטובות החזיקו אותי ולא נתנו לי לחזור למחילת העכברה. זה נתן לי כוח לעמוד מול העולם ולהגיד, כן, אני אשה קירחת ואני לא חולה, לא צריך לרחם עליי".

תראי כמה את יפה
אהרונוביץ' החלה לכתוב חוברת הדרכה למי שהתקרחו בגלל המחלה, כדי לסייע לצעירים שחשים חסרי אונים. "שלחתי מכתבים לרופאי עור בארץ וביקשתי שיפנו אליי אנשים שסובלים מהמחלה. הקמתי קבוצה וקו תמיכה טלפוני, ובמקביל התחלתי ללמוד לתואר ראשון נוסף בחינוך. את העבודה הסמינריונית עשיתי בנושא סטיגמה של קרחות. רציתי לשנות את העולם, לתת כוח למי שנמצא במצב שלי, בעיקר לחבר'ה צעירים".

מה שהתחיל כקו חם הפך לעמותת "בראש מורם", שהיא מנהלת. "הרעיון היה לעזור ולחזק אנשים שנמצאים במצבים קשים", היא אומרת. "בהתחלה התמקדתי בקו תמיכה לילדים. לפני כשלוש שנים הצטרף לעמותה דרור יצחקי והפך אותה לעמותה פעילה במטרה להעלות את המודעות למחלה. יש לנו אתר באינטרנט, אנחנו מעבירים הרצאות וסדנאות, מפגישים בין ילדים, תומכים במשפחות ובמקביל נאבקים כדי שהמחלה תוכר בביטוח הלאומי ותזכה בתמיכה נפשית".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר

מלאו את הפרטים בטופס ונחזור אליכם בהקדם: